במשרד החינוך כנראה חיפשו דרך לייצר כותרת חיובית, ואת התוצאה נקבל ב-2 בפברואר (ט"ו בשבט). שר החינוך, יואב קיש, הודיע היום על "מדיניות חדשה" שתאסור באופן גורף שימוש בטלפונים ניידים בבתי הספר היסודיים. על הנייר, זה נשמע נהדר: אפס סמארטפונים בשטח בית הספר, אלא אם כן המורה אישר זאת לצרכי למידה ספציפיים.
המטרה המוצהרת, כפי שהוצגה ברהיטות, היא לייצר מרחב שמאפשר "צמיחה חברתית ורגשית", לשפר את האקלים הבית-ספרי ולהחזיר את האינטראקציה האנושית שנשחקה. המשרד אפילו הציג עבודת מטה רחבה בלשכת המנכ"ל, שסקרה מחקרים עולמיים על נזקי המסכים. על פניו, מהלך מבורך של דאגה לרווחת הילד. בפועל? נראה שיש התעלמות מהבעיות הבוערות באמת במערכת.
הקונצנזוס הקל מדי
כדי לשווק את המהלך, משרד החינוך גייס תמיכה רחבה: הנהגת ההורים הארצית, השלטון המקומי, הסתדרות המורים ואפילו מועצת התלמידים – כולם חתומים על ההסכמה הזו. ולמה שלא יסכימו? קל מאוד להסכים על רפורמה שלא באמת משנה סדרי עולם.
האמת היא שההודעה הדרמטית הזו בעיקר מנציחה את המצב הקיים. ברוב המוחלט של בתי הספר היסודיים בישראל, כבר היום חל איסור מוחלט על הוצאת טלפונים מהתיק בזמן הלימודים וההפסקות. יתרה מכך, הורים רבים ממילא לא מציידים את ילדיהם בסמארטפונים לפני כיתות ג' או ד' ואם כן – הם נועלים אותם באמצעות אפליקציית ניהול. אז מה בעצם עשינו כאן? לא הרבה.
ההתמודדות האמיתית שצריכה טיפול
הבעיה האמיתית במהלך הזה היא לא מה שיש בו, אלא מה שחסר בו. "הפיל שבחדר" נמצא בחטיבות הביניים ובתיכונים. שם, ההתמכרות למסכים היא אקוטית, שם הבריונות ברשת משתוללת, ושם המורים עומדים חסרי אונים מול כיתות שלמות ששקועות בטיקטוק. אבל דווקא שם, במקום שבו נדרש אומץ ניהולי אמיתי, משרד החינוך בחר שלא להתערב כרגע.
יתרה מכך, הרעיון שאיסור טכני בבית הספר יפתור את בעיית "זמן המסך" הוא נאיבי במקרה הטוב. רוב שעות הגלישה של הילדים מתרחשות בשעות אחר הצהריים והערב, בבית. המדיניות החדשה אולי תייצר שקט תעשייתי בכיתה, אבל היא לא נותנת לילדים שום כלי להתמודדות אמיתית. במקום להשקיע משאבים בחינוך לחינוך והבנה דיגיטלית, בלימוד שימוש ביקורתי ובניהול זמן נכון בעולם טכנולוגי – המשרד בחר בפתרון הקל של "הורדת השאלטר". זה אולי נשמע טוב בהודעה לעיתונות, אבל זה לא באמת מחנך אף אחד לשימוש נכון בטכנולוגיה שמקיפה אותנו.
