נתחיל בוידוי קטן: המעבר של הסים שלי לאייפון Xs היה מלווה בהרבה חששות. אחרי כמעט עשור עם Android, יצא לי ללמוד ולהכיר את המערכת לעומק, ומבחינתי היא מהווה סטנדרט לאיך מערכת הפעלה מודרנית לניידים צריכה להיות. אבל גם בתור משתמש כבד באקו-סיסטם של אפל, עניין אותי לנסות ולראות איפה האייפון משתלב שם, והאם הוא יכול להתחרות עם המקבילים מעולם האנדרואיד.
אולי כבר עכשיו נוכל לשבור את המתח ולהגיד שאין טלפון מושלם – ההחלטה יותר תלויה באופי השימוש, ובנקודות ספציפיות שחשובות לקונים שונים. ולכן, אני מעדיף לכתוב את הביקורת הזאת אחרת: בשונה מביקורת רגילה שתעסוק במפרט ובמכשיר בצורה שטחית, פה אני אתייחס לנקודות ייחודיות ולדעתי גם משמעותיות שנתקלתי בהם תוך כדי שימוש במכשיר.
איכות הבנייה ועיצוב
כבר מרגע פתיחת הקופסא המיוחל, ניתן לשים לב שהאייפון Xs בנוי טוב יותר מכל מכשיר אנדרואיד שיצא לי אי פעם להחזיק ביד. זה לא מתבטא רק בעיצוב. במבט ראשון לא ברורה ההחלטה התמוהה של אפל לצייד את האייפון עם שוליים רחבים יחסית. הם נראים מוגזמים, ובגזרת האנדרואיד יש מכשירים שמעוצבים בצורה הרבה יותר מושכת ומינימליסטית עם מסך שמכסה את כל השטח הקדמי של המכשיר. אבל מהר מאוד הסיבה להחלטה הזו מתבהרת: השוליים של האייפון מאפשרים אחיזה נוחה של המכשיר ביד, ומונעים "נגיעות בטעות" בצידי המסך כמו שקורה הרבה במכשירים שהם ברובם מסך.
ההרגשה של המכשיר ביד משדרת יוקרה, טקסטורות הפלדה נעימות למגע, ויש פיזור מוצלח של המשקל של המכשיר לכל אורכו. זה אולי הטלפון הארגונומי ביותר (יחסית לגודלו) שיצא לי להשתמש בו (למתכנתים שבינינו עם חששות לדלקת בתעלה הקרפלית זה קריטי). אולי ההחלטה המוצלחת ביותר מבחינת מבנה חיצוני היא כפתור ההזזה הכתום בצד המכשיר: הכפתור מאפשר לשים את האייפון במצב רטט באופן מיידי, בלי להיכנס לתפריטים. מדובר על פתרון פשוט ונוח שלא ברור איך לא אומץ עדיין על ידי כל יצרניות האנדרואיד.
לאייפון אין נורת לד להתראות או תצוגת Always-On Display , ולכן קל מאוד לפספס נוטיפיקציות במידה ולא נמצאים ליד הטלפון בזמן קבלתם. לדעתי מדובר בהחלטה מכוונת של אפל לא לשלב את הפונקציות האלו, מכיוון שהן מתחרות עם השעון החכם, שאולי ידחוף כמה קונים לרכישה שלו. החלטה מאוד מעצבנת בהנחה ואין לכם כוונות לרכוש את השעון בנוסף לאייפון.
כנ"ל לגבי הטענה מהירה: מטען מהיר לא כלול בערכה של המכשיר, אבל ניתן לקבל טעינה מהירה מכל מטען של מחשב Macbook עם USB C, וזאת אם קונים כבל שעלותו היא זניחה. גם פה המטרה של אפל היא לדחוף משתמשים לתוך האקו-סיסטם, ולהוציא על הדרך עוד כסף מהקונים על אביזרים עם חיבור הלייטנינג (שראוי כבר שיעלם מהעולם ויפנה מקום ל USB C).
זיהוי פנים – Face ID
במכשירי הפיקסל של גוגל, ובאלו של LG לרוב, משולב חיישן טביעת אצבע בגב המכשיר, ולי הוא סיפק את אופן הפתיחה הנוח ביותר, למעט במקרים שהמכשיר נח על שולחן עם המסך כלפי מעלה. כמו כן, המימוש של סמסונג לסריקת רשתית הוא לא נוח: מצריך התכווננות ממש בנקודה ספציפית מול המכשיר, ולפי האזהרות במכשירי סמסונג, אסור בשימוש לילדים עקב הלייזר האינפרה-אדום שסורק את הרשתית ועלול לפגוע בה – מה שהגביר לי את הספקות לגבי Face ID של אפל. למרבה ההפתעה, מהר מאוד גיליתי שזאת הדרך הנוחה ביותר לפתיחה של הסלולארי, אפילו יותר מחיישן טביעת האצבע. כל תהליך הזיהוי הוא פאסיבי לחלוטין ומאוד מהיר: ברגע שהמשתמש מרים את הטלפון או נוגע במסך, המסך נדלק אוטומטית, והמכשיר מתחיל בסריקות Face ID ברקע, ולכן התהליך הוא פשוט מהיר וחלק. מדובר על הישג מאוד מרשים במונחים של חווית-משתמש, וזה פשוט תענוג לפתוח ככה את הטלפון, במקום לגשש לחיישן טביעת האצבע.
כמו כן, ברגע שהמערכת מזהה את הפרצוף, היא אוטומטית חושפת את תוכן הנוטיפיקציות שעל מסך הנעילה – וזה נוח ביותר. עוד הפתעה היא האמינות: אולי פעם ב 20 זיהויים יש עיכוב של שניה עקב חוסר זיהוי – הישג מרשים. הזיהוי מצליח גם במידה והפרצוף רחוק מהמכשיר או בזווית אליו, אך נקודת התורפה היחידה שנתקלתי בה היא שהמכשיר נמצא במרחק של 10 סנטימטר או פחות מהפנים.
התוכנה והביצועים
התוכנה היא אולי הנקודה החלשה ביותר של האייפון.
נראה שבאופן כללי באפל התחילו להזניח את איכות התוכנה במכשירים שלהם, לאורך כל מערכות ההפעלה של אפל: iOS, tvOS, macOS. זה הזמן להזכיר את האסון שקרוי iOS 11 שכלל איטיות-מערכת ובאגים הזויים בהקלדה. למרות הביקורות החיוביות כלפי iOS 12 נראה שעדיין המצב רחוק ממושלם: תפריטים נמתחים ולא מוצגים נכון, טקסט שגולש מחוץ למסך, בעיות קלות ליישור לימין והקלדה בעברית בחלק מהאפליקציות והספיקר העליון, שמפסיק לעבוד מדי פעם. מרבית הבאגים האלו עברו אחרי אתחול, אבל הפעם האחרונה שיצא לי לראות באנדרואיד באגים שכאלה הייתה לפני מספר שנים.
באופן כללי ניראה שגוגל עושה עבודה חכמה יותר לאחרונה, במיוחד בתחום עיצוב הממשק: באייפון לכל אפליקציה יש שפה עיצובית משלה, השוני וחוסר-האחידות אפילו בין אפליקציות המערכת הוא גדול, מה שיכול לגרום לחוסר התמצאות ותסכול, והאלמנטים החזותיים מגוונים ומבלבלים.
לעומת זאת באנדרואיד רוב האפליקציות הן בעלות שפת ממשק אחידה מבוססת כרטיסיות. גוגל השכילו לקדם את Material Design – שמביאה איתה סגנון עיצובי נקי וברור, וגוגל גם משתמשת בה לעיצוב אפליקציות ה WEB שלה – מה שרק מוסיף לתחושת ההיכרות.
עוד מקום בו אנדרואיד "מנצחת" הוא כפתור הניווט "אחורה": הוא קונסיסטנטי, ולוקח אותך צעד ( או 'פעולה') אחד אחורה. באייפון לעומת זאת יש מחווה של גרירה מצד המסך השמאלי כדי לעשות את זה והיא לכשעצמה מעולה. אבל המונח "אחורה" לא תמיד מוגדר טוב, וחלק מהאפליקציות באייפון ידרשו פשוט ללחוץ על כפתור ביטול יעודי. כמו כן, ישנן גם אפליקציות שכלל לא יגיבו למחווה הזאת (לדוגמא אפליקציות של גוגל, מאחר והמחווה הזו שמורה לפתיחת 'תפריט ההמבורגר' הצידי). אם באנדרואיד זוהי פעולה פשוטה ונטולת מחשבה, ללכת אחורה באייפון היא פעולה מאתגרת יותר.
מבחינת אפליקציות צד שלישי המצב מעורב: אפליקציות כמו פייסבוק או מסנג'ר באייפון לא סובלות מלאגים מוזרים שלפעמים יש במקבילה האנדרואידית שלהם, ודברים רצים חלק ונטענים מהר. אבל לא הכל מושלם, נראה שחלק מהאפליקציות באייפון לא מתאימות בצורה מיטבית ליחס התצוגה במסכים של האייפונים החדשים: אלמנטים בממשק צמודים מידי לתחתית או קצוות המסך. מלבד קושי תפעולי שזה גורם, זה פשוט נראה מוזר.
המסך
כל שטח המסך מצטיין בבהירות וקריאות גבוהה באור שמש ישיר, גם לפרקי זמן ארוכים (מעטים המכשירים שמצטיינים בזה) והצבעים נראים אמיתיים, נוחים ונעימים לעין. המסך לא מאוד רפלקטיבי, ובשילוב עם True Tone מתקבל מסך נעים מאוד בעין גם אחרי שימוש ארוך (קריטי במיוחד לאנשי המחשבים בינינו), וזאת בשונה ממסכי ה OLED של המצויים בעיקר במכשירים של סמסונג, שממש "צורבים" את העין לאחר שימוש ארוך.
כמו כן, מימוש הבהירות שמשתנה בצורה אוטומטית של אפל הוא לא פחות ממושלם. לא היה לי מכשיר אנדרואיד אחד שבו לא נדרשתי לעשות תיקונים בנושא לפחות מספר פעמים ביום: לפעמים המכשיר היה נותן בהירות גבוהה מידי בחדר חשוך, או בהירות נמוכה מידי באור שמש ובמיוחד בימים מעוננים שנוטים להיות אתגר על מערכות כאלה. זהו אולי המסך הטוב ביותר, והנוח ביותר שאי פעם יצא לי להשתמש בו במכשיר אלקטרוני.
עוד נקודה מאוד קריטית היא איכות ומהירות התנועה. אנימציות באייפון חלקות בצורה מדהימה, לעומת כמעט כל מכשירי האנדרואיד האחרים. עכשיו ישאל את עצמו הקונה השפוי את השאלה הבאה: בשביל אנימציות חלקות אני אקנה מכשיר שעולה 4800 שקל? אז התשובה היא כן, בערך – זהו חלק שחשוב לקחת בחשבון כי הוא גורם למכשיר להרגיש אחרת לחלוטין, יותר רספונסיבי ומדוייק. במקרה של האייפון זה אפילו שיקול קריטי במיוחד, מאחר ש-iOS היא כולה מבוססת מחוות שמשולבות עם הרבה אנימציות. אנימציות מקרטעות בשימוש רציף עלולות לגרום לכאב ראש קל, ויכולות לפגוע ממש בחווית המשתמש במכשיר.
סאונד ומולטימדיה
עם האייפון החדש גם חיבור האוזניות הסטנדרטי 3.5 מ"מ רשמית מת, ואפילו מתאם אין באריזה. האמת היא שזה כבר קצת מיותר לדבר על חווית שימוש באוזניות חוטיות כי פשוט אין טעם: 2019 בפתח ואוזניות אלחוטיות הן זולות, נפוצות ונוחות ולכן אני אתמקד רק בהם. ועכשיו החדשות הטובות: האייפון XS מאפשר חווית שמיעה ממדרגה ראשונה באוזניות אלחוטיות, שלא תאכזב אפילו אודיופילים כבדים.
נתחיל עם הסבר קצר: המכשיר מעבד צלילים מכל מיני אפליקציות ובכל מיני פורמטים. אותם הוא מקודד לפורמט = CODEC ספציפי שהאוזניות יודעות לנגן, ושולח להן את המידע. לרוב הקידוד הזה נעשה על ידי שבב ייעודי, אבל יכול גם להעשות ברמת התוכנה.
לכל אוזנית בלוטות' יש תמיכה במקודד הבסיסי SBC, שלא מספק איכות מטורפת, אבל הוא גם לא נשמע דחוס מידי. בגזרת האנדרואיד, קוואלקום מיצבה את עצמה כסטנדרט עם מקודד משלה בשם APTX. לעומת זאת אפל החליטה להשתמש בקידוד ידוע ומוכר בשם AAC. הסיבה לבחירה ב AAC היא שכל ספריית המוזיקה והתוכן של אפל משתמשת בפורמט הזה. ולכן אין צורך להמיר פורמטים ברמת המכשיר, פשוט משדרים ישירות את התוכן לאוזניות והרי הן יודעות כבר לפענח את הפורמט הזה ולנגן אותו. דבר כזה חוסך עיבוד וסוללה, ומשפר קצת את ה'עיכוב', וזה משמעותי במיוחד כשיוצאים רק עם השעון לריצה, שם כח העיבוד והסוללה מוגבלים ביותר.
כדי לפתור את בעיית אותו 'עיכוב', קוואלקום הוציאה תת גירסא שנקראת APTX Low Latency שהיא באיכות נמוכה יותר מ APTX, אבל כשרואים סרטוני וידאו או גיימינג (לעומת מוזיקה) אותו עיכוב הוא קריטי ביותר. בפועל יש דיווחים באינטרנט כי מכשירי אנדרואיד משתמשים תמיד בגרסת ה-Low Latency מה שמוביל לאיבוד איכות. ולכן, כדי לקבל איכות סאונד מיטבית, צריך לוודא שהאוזניות האלחוטיות תומכות ב AAC.
עכשיו הקטע המעניין: האייפון Xs נשמע טוב יותר ממכשירי דגל אחרים כדוגמת ה Galaxy S9. הסיבה נעוצה כנראה בעיבוד האותות המוצלח שיש לאפל. הסאונד הוא מלא ועוטף, עם פירוט מושלם, ומומלץ להאזנה עם אוזניות טובות.
כמו כן, כדאי לציין לטובה את הרמקולים המובנים במכשיר: הם שיפור משמעותי מבחינת איכות סאונד מהאיפון X, ומקבילים להאזנה באוזניות טובות עם צליל נקי חד ומלא. אפקט הסטריאו הרחב הוא מוצלח מאוד, אמנם לא כמו מערכת קולנוע ביתית, אבל באמת מוצלח מאוד.
המצלמה
המצלמה מעולה וזה בטח לא יפתיע אף אחד, אבל תמונות מוצלחות היה אפשר להוציא כבר מגלאקסי S2 בתנאי תאורה טובים ואחרי כמה נסיונות. וכאן החדשות הטובות: ה-Xs מצליח 90% מהפעמים להוציא תמונות מוצלחות בלי הרבה מאמץ, גם על התמונה הראשונה, שזהו יתרון עצום – פשוט מצלמים וזהו.
עוד יתרון שיש לאייפון הוא בתמונות עם ניגודיות גבוהה, שם האייפון מצליח לשמור גם על הפרטים שבצל באופן מדהים.
לגבי צילום בחושך: הוא טוב ומפורט, אבל לדעתי חברות אחרות, כמו סמסונג, מצליחות לעשות את זה טוב יותר.
באופן כללי התמונות יוצאות מאוד בהירות וטבעיות, בשונה לדוגמא ממכשירי ה-Galaxy של סמסונג, שמפיק תמונות יותר רוויות, קונטרסטיות, חדות באופן מלאכותי ו"עסיסיות". מצב הפורטרט באייפון החדש הוא בוסרי ומתקשה לזהות כל דבר שאינו פנים, לדוגמא שיער או פרופיל, אך עדיין מפיק תוצאות מכובדות.
[sciba leftsrc="https://theverifier.co.il/wp-content/uploads/2018/11/regular-mode-shot-on-iphone-xs.jpg" leftlabel="" rightsrc="https://theverifier.co.il/wp-content/uploads/2018/11/portrait-shot-on-iphone-xs.jpg" rightlabel="" mode="horizontal" width=""]
בתמונה: אפרת אייל | צילום: ידידיה דיין
הוידאו של האייפון הוא בין המוצלחים בשוק, חלק וחד גם תוך כדי הליכה או בתנאי תאורה נמוכים, שם הרבה מכשירים מתקשים ומפצים על ידי הורדת פריימים. גם לכידת הסאונד השתפרה והיא בסטריאו רחב – וזה מורגש. חשוב לציין כי צילום ב 4K-60FPS לא מאפשר HDR, לכן מומלץ להישאר במצב 24FPS שנותן לוק סינמטי לוידאו.
Loading ...